"הייתי ילד רגיל שאוהב לשחק, ולפעמים גם אוהב ללמוד. בכל סוף שבוע שני אבא היה לוקח אותנו לדוג בחוף הים התיכון, רק אני, אחי והוא. אימא הייתה מכינה לנו כריכים, ואנחנו היינו מביאים בערב את השלל שתפסנו. אין לי מושג מתי התחלתי להבין שהמיניות שלי היא בעייתית, ממולכדת ממש. אני חושב שזה קרה לקראת סוף כיתה י"ב, איפשהו שם הבנתי שאני לא כמו כולם. אני נמשך לילדים, אני מפלצת תאמין לי שאני לא רוצה להיות כזה, אעשה כל מה שאוכל כדי לא לפגוע באף ילד, באף אדם בעולם, אבל זה קשה מאוד".
כך הוא פתח את הפגישה הראשונה. בחור בן 21, זה עתה סיים את שירותו כשוטר צבאי, והנה הוא פה, מספר את הסוד הגדול ביותר שטמון בתוכו. הוא מספר על הילדות הרגילה, על העובדה שלפעמים אבא ואימא היו רבים וצועקים, אולי הוא אפילו ראה את אבא מרים יד על אימא. "זה אמנם לא מחזה נורמלי, אבל אני לא חושב שהוא השפיע עליי יותר מדי, זה קרה רק פעם אחת".
משהו בכל זאת היה לי מוזר, משהו היה חסר בסיפור שלו. איך מתוך ילדות שכזו מתפתח וגדל אדם בעל משיכות פדופיליות?
בפגישה השנייה אנחנו ממשיכים לברר, מטיילים בין העבר להווה, בין הדחפים לקיום יחסים עם ילדים לבין הרצון להיות אדם נורמטיבי, להקים משפחה, לאהוב. ואיפשהו שם, לקראת סוף הפגישה הוא הטיל פצצה נוספת: "אתה יודע, עכשיו כשאנחנו מדברים ואתה שואל אותי על חוויות הילדות, אני נזכר בעוד משהו ששכחתי לספר לך. כשהייתי קטן, אח שלי ואני היינו יוצאים לשדות של הקיבוץ לטיולים. לא יודע איך להסביר לך את זה , אבל לפעמים… לפעמים הוא היה מוריד לי את המכנסיים ועושה שם מה שהיה עושה".
למה אתה מתכוון?
"נו, אתה יודע, זה היה מין טקס כזה, אני הייתי נשכב על הבטן והוא… הוא… נו, אתה מבין כבר למה אני מתכוון?".
וכמה פעמים זה קרה?
"אמממ, לא יודע במדויק, אבל זה קרה הרבה, הייתי בן 6 והוא היה בן 14. זה קרה הרבה, לא יודע להגיד בדיוק כמה פעמים".
ניסית להתנגד, להסביר לו שזה לא נעים?
"האמת היא שלא, מה כבר הבנתי בגיל הזה? לא ידעתי אז בכלל איך מאייתים את המילה 'מיניות'. לקח לי שנים להבין מה קרה שם, והאמת – אני לא משוכנע שאני מבין עד היום, ועד הסוף".
פגיעה מינית בילדות היא עסק מורכב וקשה. ניכר כי החברה מתחילה אט אט להפנים עד כמה מדובר בפגיעה קשה ומטלטלת, ועד כמה ההשלכות של הפגיעה הן ארוכות טווח ומזיקות.
אך מדוע אותו בחור לא סיפר לי על כך בפגישה הראשונה? מדוע לא סיפר להוריו או לסביבתו לאורך השנים?
מידור
אחת התופעות המרתקות בעולם הנפש היא תופעת הניתוק (dissociation) שבה התודעה והזיכרון מתנתקים או מרפים אחיזה חלקית והאדם מתנהל ללא קברניט נפשי, על אוטומט. תופעה זו מתרחשת כאשר אנו חווים מצב רגשי קיצוני, חיובי או שלילי, וניכר כי הוא 'גדול עלינו' בכמה מספרים. חוויה נפשית מטלטלת, כמו פיגוע או מוות של קרוב משפחה או פגיעה מינית, עשויה להוביל לתופעות ניתוק שתפקידו להגן עלינו ב'מצבי חירום נפשיים'. האירוע הנפשי מטלטל מדי, לעיתים מכאיב מדי, ולכן המודעות והזיכרון מתעמעמים או נעלמים לזמן מה. כך, אנו עשויים שלא לזכור או לא להבין את החוויה שאותה חווינו ברגע האמת, מפאת כובד המשא.
ישנם סוגים שונים של ניתוק וצורות שונות שבהן הוא מתבטא, נגע כעת באחד הסוגים: מידור.
המידור הינו תופעה של קושי לשלוף מהזיכרון מידע ברגע נתון, קושי להשתמש בידע מוקדם לצורך שימוש עכשווי. כך למשל, רבים מאיתנו עשויים שלא לזכור את הקוד לרכב אם לא נהיה פיזית בכיסא הנהג או לכל הפחות נדמיין את עצמנו יושבים עליו ולוחצים את הקוד. זהו זיכרון תלוי הקשר. הידע במוחנו ממודר ונשלף על פי הצורך ועל פי ההקשר שבו אנו משתמשים, ולכן נתקשה לזכור את הקוד לרכב כמספר אלא ניטה לזכור אותו כסדרת לחיצות של האצבע על הקודן. רק שחזור של החוויה הפיזית או הנפשית יאפשר לנו להיזכר בקוד.
לקורבנות פגיעה מינית בילדות יש פעמים רבות קושי להיזכר באירועי הפגיעה המינית שאירעו. לעיתים הם לא יזכרו את אירועי הפגיעה כלל, לעיתים יזכרו במעורפל. מנגנון הניתוק פועל במיטבו ועוזר להשיל מהזיכרון את אשר אירע. ובמקרה שלנו: המידע ממודר ונשמר סביב חוויה ספציפית כפי שאירע בפגיעה עצמה. כך יכול הילד שנפגע מינית בבית הספר, להתנהג בבית כאילו לא אירע דבר. וכן להפך: פגיעה בבית לא בהכרח תיזכר בעת שילך לבית הספר. תפקידו של המידור הנפשי הוא לאפשר לנו להמשיך לחיות למרות הפגיעה, להצליח לתפקד ואולי אף לפרוח – חרף הפגיעה המינית. לכן, הילד עשוי שלא לזכור את הפגיעה בזירה אחרת, וממילא איננו חש כל צורך לספר אודותיה. מבחינתו, בזמן שהוא נמצא בבית ספר – האירוע כמו לא אירע. מה שקרה בבית – נשאר בבית.
אמנם, כששואלים את הילד שאלות ומחטטים בעברו, או כאשר הוא נפגש עם חוויה המזכירה את החוויה הראשונית – המידור הנפשי לעיתים קורס, וחלקים מהחוויה הקשה צפים ועולים למודעות. כששאלתי את המטופל אודות עברו בעצם אפשרתי לו לטייל באזורי הזיכרון והחוויה הנפשיים שהיו קרובים אל הפגיעה מבחינת הגיל, מקום המגורים והקִרבה לחוויה. ובכך הדבר איפשר לו להיזכר לראשונה בפגיעה.
כאנשי מקצוע העובדים עם ילדים, נערים ונפשות, תפקידנו הוא לנסות לצמצם את המידור הנפשי המכאיב. אם נדע לספר לבני הנוער על השפעות הפגיעה המינית, על הנזקים האפשריים ועל בעיית המידור – נוכל , לעיתים, לעזור להם לחבר חוויות כאובות שאותן הם 'הצליחו' להשמיט.
המידע החיוני שיינתן לתלמיד עשוי להיות ההבדל בין גילוי אודות הפגיעה בגיל 21 לבין גילוי אודותיה בגיל 14, וההבדל בין ידיעה בגיל 14 לידיעה בגיל 21 הוא הבדל משמעותי ביכולת לטפל ולשקם את האזורים הפגועים מינית ונפשית.
אין צורך לדבר על נושאים מיניים כל הזמן וללא הפסקה, יש עוד נושאים חשובים בעולם. אך קיימת חובה משמעותית לאפשר לנערים ולנערות את הגישה לידע הבסיסי אודות הקשיים הרבים שפגיעה מינית בילדות עלולה לגרום, ואולי אף לסדוק את המידור וביטחון השדה שהמוח והנפש מפעילים בצילה של פגיעה מינית בילדות.
