שאלה שקיבלנו: המלחמה מתארכת, הייאוש מהמצב הולך ונהיה נחלת הכלל, ואני מתקשה לספק לילדים שלי – ולתלמידים שאני מחנכת בחטיבת הביניים – כלים להתמודד עם הדשדוש והדכדוך. איך ממשיכים מכאן?
קודם כל חשוב להבין שמדובר בשאלה טובה שאין כמעט אדם בישראל שלא מתמודד איתה באופן כזה או אחר. השאלה שאנחנו באמת חייבים לשאול את עצמנו, היא באיזה אופן אנחנו רותים לתת לה מענה. יש מי שלוקח את זה למקום של כעס-עצמי במקום כעס על האוייב, יש מי שבוחר להתנתק לחלוטין ולגלוש לאפטיות ויש מי שמחפש לצמוח ולהצמיח. נשמע שאת משתייכת לקטגוריה השלישית וטוב שכך, זו המשבצת הטובה והראויה להיות בה. השאלה היא באמת – איך?
חשוב שנבין קודם כל את המנגנונים הנפשיים שעומדים ביסוד התגובות שלנו. אנחנו נמצאים במלחמה, ומלחמה היא – מה לעשות – זמן של משבר. אם המשפחה מפונה מביתה או חוותה שכול – או פציעה – של אדם קרוב המשבר אפילו חריף יותר. רופא הילדים והפסיכואנליטיקאי הבריטי ד.ו ויניקוט הציג אבחנה שלפיה ילדים שחווים חוויות קשות כגון התעללות, הזנחה, נטישה, חרדה קיצונית ועוד, נוטים לבצע משהו שהוא מכנה: בריחה אל השכל. במסגרת כך, הוא מתנתק רגשית מהסיטואציה וחי רק באזורים של הגיון מעשי קר, טיעונים לוגים והתבוננות עובדתית על הסיטואציה.
ניתן לראות בתופעה הזאת דבר חיובי ושלילי בו זמנית. באופן חיובי, הילד או האדם מאפשר לעצמו להתמודד עם הסיטואציה ולא לקרוס נפשית או פיזית לתוכה. כמאמר השיר של אביתר בנאי "כלום לא עצוב הכל כרגיל". כשמדובר בלב לבה של הסערה, הדבר עשוי לסייע לפעמים, בדיוק כפי שמנגנון ההדחקה מסייע לנו לעתים לשרוד חוויה קשה.
מאידך, אדם שמשאיר את עצמו באזורים של שכל בלבד עלול למצוא את עצמו סובל מאוד מבלי שיביא את עצמו לטפל בעצמו או לפחות לבקש עזרה, פשוט כי הוא עדיין מנתהל בסיטואציה הזאת ממקום שכלי לחלוטין ולא נותן ביטוי לרגש.
אם התופעה מחריפה, היא עלולה להביא במישור העמוק יותר לתופעות של התנהגות בעלת מאפיינים כפייתיים (OCD) – אם רק אדליק את האור 10 פעמים לפני שאלך מהבית, לא איפגע בדרך, או אם רק אשטוף ידיים עשרות פעמים ביום אנקה מעל עצמי את הלכלוך שדבק בי בגלל מה שעשו לי. לכאורה טיעונים בעלי מאפיינים לוגיים הלקוחים עמוק מתוך מעמקי הנפש ואזורי החרדה.
גם בעתות של מצוקה, חשוב שנעודד את הילדים שלהם לנהל שיח ששומר אותם מחוברים לאזורים הרגשיים שלהם. הבאה אל פני השטח של רגשות עזים כמו קנאה, שנאה, כעס ופחד תאפשר לילדינו לשמור על השכל שלהם למטרה שלשמה הוא קיים במקום לאפשר לו לחפות על הרגש במקום שבהם הדבר יפריע להתפתחות הרגשית הראויה.
ועדיין, איך נצמח ונצמיח מהמשבר הזה? חשוב שנסביר לעצמנו ולכל הסובבים אותנו, שהמבט היהודי על כל משבר הוא מבט חיוני, אופטימי, מעשי. הנהי, ההתבוססות בחוסר האונים של הגיבור – כל אלה זרים לרוח היהודית שלנו. מספיק להקשיב לדברים שאומרים החיילים, משפחות החטופים והמשפחות השכולות כדי להיווכח בעוצמות שיש למבט היהודי.
קודם כל עשי כל מה שאת יכולה כדי להשתכנע באמיתות האלה בעצמך – ורק לאחר מכן תוכלי לחזק את הסובבים אותך ולתרום לחוסן הלאומי שלנו בעת הלא-פשוטה הזאת. אוטוטו ימלאו מעל 3300 שנה להפיכתנו לעם בהר סיני – אנחנו כבר יודעים דבר או שניים על אורך נשימה בעתות משבר ומצוקה. אצלנו אין טרגדיות, אצלנו, גם כשכואב ומדשדש או מדכדך – אנחנו יודעים שהדרך תמיד תוביל לסוף הטוב ולניצחון האור על החושך.
(פורסם במקור כשו"ת בעולם קטן)
