החודשים חולפים, המלחמה נמשכת, ומניין האבדות בנפש ממשיך לעלות. ננסה להבין כיצד יכולה הסביבה הקרובה לעזור לאדם קרוב המתמודד עם אובדן, וכדי לעשות זאת, ננסה ללמוד מהם שלבי ואופני האבל השונים על פי הפסיכולוגיה.
החודשים נוקפים, המלחמה נמשכת במלוא העוז ועם ישראל ממשיך להתגלות במלוא תפארתו, גבורתו ואצילותו. חלק מהגבורה והאצילות הללו מיוחסים לאופן בו אנחנו רואים ושומעים על התמודדותן של משפחות עם השכול ההולך ומתפשט בבתי ישראל. חשוב לציין, כי על אף הקושי והכאב, רוב האנשים מתמודדים עם תהליך האבל באופן טבעי, מתגברים וחוזרים לחיים בהדרגה, ועם הזמן הם מצליחים להתמודד ולהסתגל למציאות החדשה, ללא צורך בעזרה מקצועית חיצונית.
יחד עם זאת, ננסה להבין במעט מהו תהליך האבל, ומה ביכלתנו, כסביבה תומכת לתרום לאדם האבל.
בעבר ההסתכלות של עולם הפסיכולוגיה על התמודדות עם אבל נסובה בעיקר סביב מבט של שלבים, כפי שנוסח על ידי הפסיכיאטרית השוויצרית אליזבת קובלר-רוס. קובלר-רוס דיברה על שלבים לינאריים שאדם עובר בהתמודדות עם האבל: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון, קבלה/השלמה. לא כל אחד יעבור את כל השלבים הללו באופן מובחן כל כך, וגם לא אצל כל אחד הם יבואו לידי ביטוי מלא. יש מי שטבעו לא להכחיש אבל טבעו יותר לכעוס ויש את מי שיראה שהוא ממהר להשלים, אך דבר זה יתברר למפרע בעצם עדיין כהכחשה. ועדיין, חשוב להכיר כי תהליך האבל והשכול מורכב מהחלקים הללו בהתמודדות, ולסביבה יש תפקידים המשתנים בהתאם לשלב בו נמצא המתאבל.
למשל, כשהמתאבל עובר תהליך של הכחשה עלינו להיות שם לצידו ולהקשיב, להכיל, אין זה מתפקידנו להיות בוחן המציאות שלו, הוא זקוק לשלב זה, ויגיע בהדרגה להכרה במציאות בכוחות עצמו, ותפקידנו רק לתמוך. כשהמתאבל חווה כעס בהקשר לאובדן, הסביבה עלולה גם לספוג מכך כיון שהכעס לעיתים מופנה כלפי הסביבה. במקרה הזה תפקידנו להגיב ברכות, הכלה והבנה ככל הניתן, ולא לייצר תגובה הפוכה שעלולה להביא את האבל לתחושה של בדידות. מיקוח, דיכאון, והשלמה הם תהליכים פנימיים נוספים, שעובר האדם בינו לבין עצמו, אך גם כאן – חשוב לוודא שיש למתאבל אוזן קשבת, ותיקוף לחוויותיו. במקרה הצורך, כאשר נראה כי ישנו קושי מהותי להתמודד, ניתן לשקול שהאוזן הזאת תהיה שייכת לבעל מקצוע בתחום בריאות הנפש.
בשנים האחרונות עברה הפסיכולוגיה בעולם להתייחס לתהליך האבל באופן מעט שונה, בהתבסס על מודל שפיתח פרופ' שמשון רובין מאוניברסיטת חיפה. פרופ' רובין מדבר על התמודדות עם אבל בתור "כביש דו-מסלולי" שחווה האבל הנוסע בו, כך שהוא חווה את שני המסלולים בו זמנית.
מסלול אחד הוא התפקוד של האבל והחזרה לחיים, והמסלול השני הוא המשך קיום הקשר עם הנפטר, יחד עם הכאב הכרוך בכך. לפי המודל, האובדן שחווינו יוצר אצלנו בלבול באשר לקשר שהיה לנו עם הנפטר, כיון שמה שאבד, הוא בה בעת ממשיך להיות חלק מעצמנו. עמימות זו עלולה ליצור קושי בהתמודדות בו זמנית הן בניסיון להמשיך ולתפקד והן ביכולת שלנו להתמודד עם האובדן.
כיצד מתמודדים אם כך? על פי המודל הזה, מי שחווה אבל צריך לשאוף לתת מקום ולא לבטל אף אחד מהמסלולים הללו ולא לדחוק אותם לצד. מצד אחד, לא לוותר על החיים ועל החזרה אליהם ורק לשקוע בכאב ובמערכת היחסים המופנמת שהייתה לנו עם הנפטר. ומצד שני, לא לדחוק את הקשר עם הנפטר או לנסות להימנע באופן מוחלט מזכרונות, מחשבות, או מגעגועים אליו, ורק לעשות כל שביכולתנו כדי לחזור לחיים ולתפקוד מלא. למעשה, הקשר המופנם עם הנפטר נמשך גם לאחר לכתו ודבר זה טבעי ובריא, זאת יחד עם החשיבות שבחזרה לתפקוד בחיים.
נתינת המקום השווה ככל הניתן לכל אחד מהמסלולים הללו תאפשר לשניהם להתקבע בנפש במקום הבריא והאינטגרטיבי יותר. תפקידנו כסביבה תומכת – בין אם כמשפחה ובין אם כחברים – הוא להיות שם עבורו- "באשר הוא שם"- ובמידת האפשר לאתר באמצעות הקשבה ורגישות היכן ממוקם האבל ולתקף לו את חווייתו, גם אם היא מורכבת. ככל שנהיה יותר בעמדת הקשבה, הכלה וקבלה לאבל, כך נוכל יותר להעניק לחווה האבל והאובדן את המענה שייטיב עמו. במידה ונראה כי על אף הזמן שחלף, ישנה מצוקה נפשית עמוקה, או פגיעה משמעותית בתפקוד, מומלץ לשקול סיוע ותמיכה מאיש מקצוע.
ועכשיו מילה על נחמה וכיצד להעניק אותה לאחרים. מומלץ להקפיד על שלושה עקרונות.
- נוכחות – רבים מהמתמודדים עם שכול ואבל מספרים שהם חוו את עצם נוכחותם של אנשים מסביבם כמקור נוחם גדול. פטירה של אדם קרוב גורמת לרוב לתחושת בדידות פנימית, והנוכחות מאפשרת במעט חוויה אחרת, "אני לא לבד". הנוכחות לא חייבת תמיד להיות פיזית וגם לא חייבת תמיד להיענות ביחס מצד האבל, אבל היא עדיין נתפסת כחשובה ביותר. הודעה מתעניינת, טלפון (גם אם שניהם לא נתקלים תמיד במענה), קפיצה להביא סיר מרק או קופסת עוגיות- כל אלה משדרים לאבל שחושבים עליו, מבינים את מצוקתו, ושיש עוד חיים בחוץ ושגם לו יש חלק בהם.
- הקשבה – עיקרון חשוב נוסף, קורא לנו להיות קודם כל שומעים, ורק אחר כך משמיעים. ככל שיותר נתעניין, באופן כנה, בצד השני (בהנחה שניכר שהוא מעוניין לדבר), ככל שנשאל שאלות פתוחות ונמשיך לשאול ולהתעניין גם על דברים שכבר נאמרו לנו – כך נעזור לאדם המתמודד 'להכניס' בהדרגה למסגרת של מילים את תחושותיו ולבנות לעצמו סיפור שלם יותר.
- מחקרים מלמדים שככל שאדם חווה את הכאב שלו כבעל משמעות גדולה יותר וככללי יותר, כך בטווח הארוך הוא מצליח להתמודד יותר. המלחמה הנוכחית וצדקתה הזועקת-לשמיים, גילויי אור הגבורה של עם ישראל, העמידה האיתנה מול האויבים הערביים ואומות העולם, והאמונה שגם מאחורי הדברים הקשים עומדת ההשגחה – ככל שנאיר את אלה יותר – בעדינות וברגישות- כך נעזור למי שמולנו להתחבר בכאבו לכאב הכללי, ולמשמעות גודל התקופה, ולשאוב מהם נוחם.
שנזכה להצליח ולהיות "לב שומע", לתת עיצות טובות ומנחמות, ולבשורות טובות לפרט ולכל עם ישראל.(פורסם במקור בעולם קטן)
