מצבי קיצון עלולים להביא אותנו לרגעים של התנתקות מהרגש ובריחה אל השכל. מתי מדובר במנגנון בריא ומתי לא? איך נדע לזהות שאנחנו – או ילדינו – הולכים לשם, ומתי זה באמת צריך להדליק אצלנו את כל נורות האזהרה?
אירוע רודף אירוע, ואנחנו ממשיכים למצוא את עצמנו בעיצומה של המלחמה הארוכה בהיסטוריה של מדינת ישראל, עם ירי מתמשך לדרום ולצפון, עם פיגועים שונים בשאר חלקי הארץ ועם תאריך תפוגה לא ידוע. נרצה לשפוך מעט אור על מנגנון התמודדות שמאפיין צעירים ומבוגרים כאחד: הבריחה אל השכל. התנתקות רגשית, אם נרצה.
רופא הילדים והפסיכואנליטיקאי הבריטי ד.ו ויניקוט הציג אבחנה שלפיה ילדים שחווים חוויות קשות כגון התעללות, הזנחה, נטישה, חרדה קיצונית ועוד, נוטים לבצע משהו שהוא מכנה: בריחה אל השכל. במסגרת כך, הוא מתנתק רגשית מהסיטואציה וחי רק באזורים של הגיון מעשי קר, טיעונים לוגים והתבוננות עובדתית על הסיטואציה.
ניתן לראות את התופעה הזאת כדבר חיובי ושלילי בו זמנית. באופן חיובי, הילד או האדם מאפשר לעצמו להתמודד עם הסיטואציה ולא לקרוס נפשית או פיזית לתוכה. כמאמר השיר של אביתר בנאי "כלום לא עצוב הכל כרגיל". כשמדובר בלב לבה של הסערה, הדבר עשוי לסייע לפעמים, בדיוק כפי שמנגנון ההדחקה מסייע לנו לעתים לשרוד חוויה קשה.
מאידך, אדם שמשאיר את עצמו באזורים של שכל בלבד עלול למצוא את עצמו סובל מאוד מבלי שיביא את עצמו לטפל בעצמו או לפחות לבקש עזרה, פשוט כי הוא עדיין מנתהל בסיטואציה הזאת ממקום שכלי לחלוטין ולא נותן ביטוי לרגש.
אם התופעה מחריפה, היא עלולה להביא במישור העמוק יותר לתופעות של התנהגות בעלת מאפיינים כפייתיים (OCD) – אם רק אדליק את האור 10 פעמים לפני שאלך מהבית, לא איפגע בדרך, או אם רק אשטוף ידיים עשרות פעמים ביום אנקה מעל עצמי את הלכלוך שדבק בי בגלל מה שעשו לי. לכאורה טיעונים בעלי מאפיינים לוגיים הלקוחים עמוק מתוך מעמקי הנפש ואזורי החרדה.
גם בעתות של מצוקה, חשוב שנעודד את הילדים שלהם לנהל שיח ששומר אותם מחוברים לאזורים הרגשיים שלהם. הבאה אל פני השטח של רגשות עזים כמו קנאה, שנאה, כעס ופחד תאפשר לילדינו לשמור על השכל שלהם למטרה שלשמה הוא קיים במקום לאפשר לו לחפות על הרגש במקום שבהם הדבר יפריע להתפתחות הרגשית הראויה.
