בתקופה האחרונה אכן מתחילים לחזור יותר ויותר מפונים מאזור הדרום לבתיהם, והילדים ובני הנוער שבים לספסלי הלימודים בבתי הספר הקודמים שלהם. כיצד אמורים להתמודד המחנכים, היועצים וההורים עם האתגר המורכב הזה?
בתקופה האחרונה אכן מתחילים לחזור יותר ויותר מפונים מאזור הדרום לבתיהם, והילדים ובני הנוער שבים לספסלי הלימודים בבתי הספר הקודמים שלהם. השאלה איך אמורים להתמודד המחנכים, היועצים וההורים עם האתגר הזה היא שאלה כבדת משקל, בעיקר מאחר ומעולם, בהיסטוריה של מדינת ישראל, לא התמודדנו עם תופעה מסוג זה בהיקף גדול כל כך. אחת המחנכות משדרות אמרה לי לפני כשבועיים משפט מצמרר: "אני מסתכלת על הילדים שחזרו לכיתה שלי וחושבת איך כל אחד מהם היה יכול פשוט לא להיות כאן איתנו היום. אני רק רוצה לחבק אותם כל היום".
אז כן, מדובר במציאות לא פשוטה ובעלת רבדים מאתגרים רבים. אנסה להציע מענה הן ברמה התיאורטית והן ברמה המעשית. יש משהו שאנחנו אמורים להכניס לעצמנו לראש, בין כמורים ובין כהורים: בכל פעם שילד חוזר מהמלון שאליו פונה לבית הספר הישן שהניח מאחוריו, הוא חווה חוויה הדומה לזו שחווה בתחילת שנת הלימודים, ב-1 בספטמבר. בדיוק כמו שבחופש הגדול הילדים מתפזרים – גיאוגרפית ונפשית – ונפוצים לכל עבר, כך גם עכשיו, רק שבמקרה הזה מדובר בהתפזרות שטבולה בחוויה של מצוקה ולעתים אף טראומה. כך או כך, בשני המקרים מדובר בילדים שצריכים לאסוף את עצמם ולחזור למסגרת.
כמו כן, צוותי החינוך והייעוץ נמצאים אף הם באתגר לא פשוט: ב-1 בספטמבר כל הילדים חוזרים בבת אחת וביחד. במקרה של המפונים, בכל שבוע חוזרים עוד ועוד מפונים, מה שיוצר חוויה של 1 בספטמבר בכל שבוע ושבוע מחדש, זה מצב חסר תקדים ברמה ההיסטורית: לא רק הילדים עברו דבר או שניים בתקופה שחלפה מאז נאלצו לעזוב את בית ספרם. גם המורים, המנהלים והיועצים יצאו למילואים וידעו קרבות בעצמם. המורות, המנהלות והיועצות מצאו עצמן מתמודדות לבדן עם הבית, עם המשפחה ועם קהילה שהתפרקה להן מתחת לאצבעות.
הפסיכואנליטיקאי ורופא הילדים הבריטי ד.ו. וויניקוט מסביר שהדבר שאובד לילד שגולה מביתו הוא לא המחסה מהגשם או הסביבה בה הוא אוכל וישן, כי אם הקרקע הבטוחה מתחת לרגליים. ביתו של ילד משחק תפקיד מרכזי בחוויית המוכר, וחוויית המוכר הינה הכרחית לבנייה מבנה נפשי בריא ויציב אצל כל בני האדם, אך מעל לכולם – בקרב ילדים. הניתוק מהבית מביא איתו גם שורה של חרדות, והשילוב בין חרדות לניתוק הוא המתכון המסוכן ביותר שניצב בפנינו.
מדובר אם ככה ב-1 בספטמבר תחת תנאי קרב לא פשוטים בכלל, וזה עוד לפני שדיברנו על הירי שעדיין לא פסק מכיוון עזה והצפון לשטחי ישראל. אחרי שהסברנו והנחנו את הקושי, ננסה להבין איך להתמודד עם המצב הזה בפועל. אז הדבר הראשון שעלינו לעשות הוא להראות להם – במעשים ובמילים – שאנחנו מבינים את מצבם, לדבר איתם על התחושות מהעזיבה וכלפי החזרה, לשדר להם שאנחנו איתם. לאפשר להם קודם כל להשמיע ורק אז לתת להם לשמוע.
ברמה הבית ספרית, חשוב להחזיר לילדים את האפשרות להביא לידי ביטוי את הדמיון שלהם, הדמיון שאבד כשנאלצו לעזוב את המקום המוכר. לדברי ויניקוט, דמיון הוא חיוני להתפתחות תקינה של הילד, ולכן חשוב שבתי הספר – וגם המסגרת הביתית – יאפשרו לילדים לחזור להפעיל את הדמיון שלהם: אם באמצעות משחקים מפתחי-דמיון, פיזור של תחפושות, תלבושות ועזרים שיכולים לאפשר להם לשחק משחקי תפקיד'ים, וחומרי ציור, צביעה ויצירה ועוד.
כמו כן, חשוב לנסות להחזיר דברים כמה שיותר למקומם לפני שמחת תורה: לעצב את הכיתות בדיוק כפי שהיו לפני המלחמה, לשמור על הרגלים בבית שאולי התרופפו בבתי המלון, להחזיר ילדים למסגרות החוגים, הספורט, החברה שלהם, להחזיר שגרה של ביקורי משפחה או כל מחויבות אחרת שהילד נהג לעשות בסביבתו הביתית קודם לעזיבה. וכן, גם מטלות בית שהיו בתחום אחריותו (למשל לפנות כלים למדיח, לנקות את החדר ביום קבוע וכו') משחקות תפקיד בהחזרת השגרה לחייו.
במילים אחרות, השילוב בין הבנת הקושי, הקשבה לאופן בו הקושי בא לידי ביטוי בחייו של כל ילד, הגדלת מרחב הפעלת הדמיון והעמדה מחדש של כמה שדיותר פריטים מהשגרה הקודמת של הילד – כל אלה יסייעו לילדינו לשוב לעצמם ויניקוט מדגיש שילדים חוזרים לעצמם, יש בהם כוח רב ואנחנו רואים את זה גם מסביבנו. במקרים שבהם נראה שהילד לא מצליח לחזור להיות שמח וחיוני, חשוב ורצוי לפנות לייעוץ מקצועי או למרכז החוסן הסמוך לבית.
מכון ארבל הוקם על מנת להעניק מענה פסיכולוגי-חינוכי מותאם תרבות ולליווי מקצועי לצוותים חינוכיים ומטפלים בחברה הישראלית
