המלחמה בעזה מחדדת באופן חריף את ההבדלים בין האופן שבו מדינת ישראל חווה זעזוע ומשברים לבין המבט של כל שאר אומות העולם. אפילו המילה "משבר" מקפלת בתוכה את ההבנה שגם רגעים קשים-מנשוא הם התחלה של משהו חדש
ביוון העתיקה התחדשה סוגה ספרותית שנקראה טרגדיה. מהיצירות שפיתחו את הסוגה הזו עלה מבט מאוד עשיר וססגוני על החיים: מרכיבי החיים נצבעו בו בצבעים חזקים של רגש – שמחה, כעס, פחד וכו' – והמעבר בין טראגי לקומי היה בדרך כלל חד ומעמיד את הצופה/קורא בפני תהליך מודרך של נדידה בין קצוות של רגש. הנדידה הזאת תמיד התמקדה בגיבור, בנקודת ה"אני" שלו. המחזות היווניים היו מאוד ברורים בקריאה שלהם לצופה לצחוק עכשיו, לבכות עכשיו, להזדעזע עכשיו וכו'.
מאידך, המבט היהודי – גם זה שעולה מסיפורי המקרא וגם מספרות חז"ל ואפילו החסידות – מדבר במושגים אחרים. במבט היהודי, החיים הם דרך, מסע, שיש בו תחנות של רגש אבל הרגש לעולם לא נתפס כיעד אלא כאמצעי בלבד להגיע לנקודת היעד. בדר"כ נקודת היעד הזאת מחייבת יציאה מתוך העצמי והתכללות בקדושה ובקב"ה.
בנוסף, הטרגדיה היוונית מוצגת לקרוא כגזירת גורל אכזרית שאין לברוח ממנה ויש לקבל אותה בהכנעה, בעוד המסע היהודי מלא בנקודות בחירה שבהן הגיבור בוחר כך – ולא אחרת.
ההבדלים האלה ניכרים גם בהבדלים בין המילים, וזה בדיוק מה שאנחנו מבקשים ללמד כאן: המילה העברית "משבר" מיוחסת כידוע לאבן שעליה יושבת היולדת בעת לידתה. ההתייחסות למשבר ביהדות בהכרח מבליעה הבנה שיש כאן תהליך של לידה – ולא מוות. וכך, בעוד הטרגדיה היוונית טבועה כולה בגזרת העבר שלא ניתן לשהנות, המשבר היהודי מלא כולו במבט אופטימי על העתיד.
חשוב שנסביר לעצמנו ולכל הסובבים אותנו, שהמבט היהודי על כל משבר הוא מבט חיוני, אופטימי, מעשי. הנהי (בסגנון מקהלת המקוננות ביוון), ההתבוססות בחוסר האונים של הגיבור – כל אלה זרים לרוח היהודית שלנו. מספיק להקשיב לדברים שאומרים החיילים, משפחות החטופים והמשפחות השכולות כדי להיווכח בעוצמות שיש למבט היהודי.
עם ישראל צומח ממשברים, כבר מעל 3300 שנה!
