הבלבול ההרסני בין עוצמתי לאמיתי

פעמים רבות אנחנו מזהים רגשות חזקים עם "מי שאנחנו באמת", אבל האם זה אמנם כך? אז זהו, שממש לא

התרבות המערבית מטפחת בנו יום יום את התפיסה שלפיה ככל שרגש עוצמתי יותר – כך הוא משקף באופן נאמן יותר את הרצון הפנימי שלנו, אותנטי. ובד בבד, אותה תרבות קוראת לנו לחפש את הנקודה הפנימית שבתוכנו, להיות הכי אותנטיים שאפשר: "תהיו מי שאתם באמת", זה בערך המסר הטמון בכל פרסומת, לא משנה מהו המוצר.

מדובר בטעות אופטית-פסיכולוגית. רגש עוצמתי לא משקף בהכרח רגש אותנטי, ולפעמים קיים אפילו מתאם הפוך בין השניים: לא פעם, דווקא הרגש המורכב יותר, נטול הצבעים הבוהקים, החבוי – הוא זה שמשקף טוב יותר את הפנימיות שלנו.

ניקח לדוגמה אוכל. בטוח שכולם חוו מתישהו את תחושת הבחילה שאחזה בהם אחרי ש"ירדו" על אריזת גלידה או סטייק ענק או חבילת סוכריות גומי. אבל לפני כן? לפני כן הם הרגישו שהם "חייבים לרדת על סטייק", שהם ממש "מוכרחים לאכול המבורגר 300 גרם". 

דוגמה נוספת? התאהבות, יהיה זה באדם, יהיה זה בפעילות כלשהי, אפילו במקום עבודה. כמה פעמים בחיינו אנחנו מרגישים שאנחנו "מאוהבים מעל לראש" ואז, אחרי תקופה קצרה למדיי, הרגש מתפוגג – במקרה הטוב – או אפילו מתחלף בסלידה, במקרה הפחות נעים?

הדברים מתבטאים גם במקומות של פתולוגיה נפשית – אנשים שחשים "אותנטים" רק כשהם חווים ריגוש חזק בדמות מעשי פשיעה, התעללות או פגיעה בעצמם. האם אז נגדיר את עוצמת הרגש שלהם בתור אותנטית? 

כמו בבריאות הנפש, כך גם בחברה: תפקידנו הוא לא לעודד את האדם ללכת אחרי הרגשות העוצמתיים ביותר שלו כי הם אלה שמגדירים אותו הכי טוב, אלא לברר בדיוק מהם המנגנונים הנפשיים המניבים כל רגש ורק אם מדובר במנגנונים בריאים שאינם מביאים לפגיעה בעצמו או באחר – רק אז לעודד את הבאתם לידי ביטוי.

כנגד הקריאה להליכה אחר הרגשות העוצמתיים אנחנו מציעים נתיב אחר: נתיב עדין, מעמיק ומתמשך. בתפיסה שלנו, אדם כזה הוא אדם מחושב, אדם שמור, אדם שלא מביא לידי ביטוי את רגשותיו האותנטיים. האמנם? ניקח לדוגמה לימוד נגינה בכלי מוזיקלי. אדם ששאיפת לבו היא ללמוד לנגן על פסנתר או כינור, אם אותו אדם ינהה בלימודו רק אחרי מה שמאוד מעורר אותו – הוא לעולם לא יגיע להישגים.

אם כך, אנחנו רואים שלפעמים הדרך שלנו לחשוף את הפנימיות שלנו עוברת דווקא דרך שלבים עדינים, עמוקים ומתמשכים על פני תקופה. זהו בעצם אותו "טבע שני" שגם חז"ל מדברים עליו. במבט ראשונה נשמע לנו ש"טבע שני" הוא שני בחשיבותו, אבל לא כך הוא: פעמים רבות הטבע השני הוא בדיוק תוצאה של חשיפה אטית והדרגתית של רצונות, תחושות ומאויים כמוסים שעל ידי כך שנתנו להם את הזמן והמקום להתפתח, הם קנו שביתה מלאה בפנימיות שלנו והתבררו כמי שאנחנו באמת, לאורך זמן.

נסו לחשוב על רגעים בחיים שבהם הונחתם על ידי רגש עוצמתי כי חשבתם שהוא הנכון אבל התברר לכם שטעיתם – ואז נסו לחשוב על ההיפך הגמור. הנה עוד ביטוי בולט לריבוי הרבדים שבנפש האנושית.