לפני כמה שנים ניגשה אליי מורה בשעת ההפסקה הגדולה. היא התחילה ישר מהאמצע ואמרה: "הוא תכל'ס לא כל כך מגיע לבית הספר לאחרונה, וגם כשהוא מגיע, הוא לא בדיוק בכיתה, וגם כשהוא בכיתה, זה לא אומר כלום על הראש שלו ואיפה הוא נמצא. לאחרונה הוא ניגש למבחן באנגלית, והשאיר את המבחן ריק. הוא רק השאיר ציור קטן בקצה הדף של מישהו על חבל תלוי. אין לי מושג אם זה תמרור אזהרה, ואין לי מושג מה לעשות עם זה".
אותה מורה ידעה בדיוק מאיפה הילד מגיע. היא הכירה מצוין את המורכבות שיש בביתו, את העובדה שהיא מעולם לא פגשה את אביו באספות הורים, וגם אימו לא ממש נגישה. היא הכירה את הדיווחים שהגיעו בעבר מאחיו הקטן ואת התלונות שלו על מה שקורה בבית.
עם זאת, היא גם ידעה לומר שהוא "בסך הכול נער טוב ושקט, הוא לא אחד כזה שיפריע או יעשה בלגן". "רוב הזמן הוא גם למד טוב, הראה שיפור בלימודים". אבל כעת משהו השתנה, משהו כבר לא כמו שהיה קודם, והיא חוששת ודואגת אבל בעיקר מבולבלת.
"הוא לא מרבה לשתף" היא אומרת, "אני ניגשת והוא עונה ביובש. אני רואה שהוא לא רוצה לדבר, ולא ברור לי אם זה דורש ממני ללחוץ יותר או להרפות. לא ברור לי אם עוד קצת רצון ודחיפה מצידי יתפרשו על ידו כחיטוט או כדאגה כנה".
"בשבוע האחרון זה כבר עלה קומה. אני לא בטוחה בזה, אבל זו התחושה שלי"… "הוא מכסה את עצמו בשרוולים, הולך רוב היום עם כובע על הראש שמכסה את רוב הפנים. המבט שלו נהיה אפאטי ואני חושדת שקורה קצת יותר… אולי הוא בדיכאון? אולי עוברות לו מחשבות אובדניות?".
בכל שנה מתאבדים במדינת ישראל כ 600בני אדם, מתוכם כשליש מתחת לגיל 24. עולים מתאבדים יותר מוותיקים, בנים יותר מבנות (אף שבנות מנסות יותר), יהודים יותר מערבים. בקרב בני הנוער מקובל לראות סיבות כמו חרם חברתי, ביוש (שיימינג) ופגיעה במעמד החברתי כגורמים מזרזים, אך לרוב ישנו רקע משפחתי מוקדם – הילד נחשף למשהו פוגעני לאורך שנות חייו ואט אט הברירה בין חיים למוות נעשית אצלו מטושטשת. בישראל, התאבדות היא סיבת המוות השנייה בשכיחותה אצל בנים בגילאי 15-24, כשהשכיחה ביותר היא תאונות דרכים. מלבד מקרי מוות, צעירים רבים עושים ניסיונות אובדניים שנועדו מראש להיות בלתי קטלניים. תופעה זו נקראת פארא-אובדנות והיא מוערכת בשיעור של פי עשרה יותר ממקרי ההתאבדות שהצליחו. הטיפול העיקרי באובדנות הוא מניעתה ולשם כך ניתן טיפול פסיכולוגי, רווחתי, תרופתי ואף אשפוז פסיכיאטרי לשם הגנה על הנער.
איך נוכל לזהות נער או נערה שצועדים אל תוך המנהרה החשוכה של המחשבה האובדנית? מה נוכל לעשות כדי למנוע אותה?
ובכן, הדבר הראשון שחשוב להכיר בו הוא שלא נוכל לזהות כל מקרה, אין לנו 'עיני רנטגן' ואיננו יכולים לדעת מה מתחולל בנפשו של אדם ברגע נתון, בוודאי אם הוא בוחר לא לשתף. וכאן בדיוק טמונה הבעיה: נער שקיבל החלטה שהוא רוצה לסיים את חייו לא תמיד ירצה לשתף אותנו. הוא החלטי, זה סופי מבחינתו, ואנו הופכים למיותרים.
עם זאת, בחלק מהמקרים הוא רק מתלבט אם לסיים את חייו.
כשהוא יתלבט הוא ינסה לאותת, לסמן לנו שרע לו, ואז נוכל להפנות אותו לגורמי מקצוע ולעזור לו.
אך כאמור, אם הנער החלטי – נוכל לנסות בכל כוחנו, אך לא הכול תלוי בנו. חשוב 'להחזיק' זאת בראש, כדי לנפץ את האשליה שנוכל לעזור בכל מקרה ובכל מצב. זה לא נכון, לא בכל מקרה נוכל לזהות את האובדנות רגע לפני, במקרים רבים לא נגיע אל הנער בזמן, שהרי אנחנו רק בני אדם. מדוע אם כן, בכלל לטרוח? כי במקרים רבים אחרים – נוכל להציל נפש, כפשוטו!
דבר נוסף שחשוב לדעת הוא שנוכל לזהות רק את מה שיונח בפנינו. נוכל לחשוד באובדנות רק אם הנער יאמר משפט או יציג בפנינו ציור או כתיבה אובדנית, אין לנו כל דרך אחרת. ישנם כאלו שחושבים שניתן לזהות אדם אובדני לפי צורת ההליכה, הישיבה או הבעות הפנים, ובכן, זה לא נכון. זה לא עובד כך. אנו נוכל לעזור רק למי שמאותת לעזרה.
ומה נוכל לעשות לאחר קבלת איתות שכזה? הרבה מאוד, גם אם לא הכול. לא נוכל לפרוט כאן את כל מה שניתן לעשות, לכך נצטרך חוברת עבת כרס או קורס שנתי, אך בהחלט נוכל לומר דבר אחד:
אובדנות אינה צומחת משום מקום, היא אינה חסה שגדלה בחממה על מצע מנותק. אובדנות היא הדרך של האדם לתקוף את עצמו על מנת להשיג משהו אחר, גדול וחשוב יותר. לעיתים הוא מחפש דרך להימנע מסבל, מכאב נפשי המאיים להציף אותו. לעיתים זו הדרך שלו להעניש את עצמו על מעשה נורא ומייסר שעשה, ולעיתים זו הדרך להעניש את הסביבה על כך שפגעה בו או בקרוביו. כיוון שהאובדנות אינה צומחת סתם כך, יש צורך אמיתי לטפל בילדים ונוער שחווים מצוקה או קושי במרחב האישי שלהם (בבית ספר או בבית), וממילא הטיפול במקרים קשים – יקטין מעצמו את האובדנות, שכן בהיעדר סבל חריג – כל אדם בריא יחפש חיים ויימנע מלהקדים את יום המוות.
אם כן, ברמה הראשונית והבסיסית, טיפול באובדנות הוא טיפול שאינו מתיימר למנוע התאבדות אך כן מנסה לחוות עם התלמיד את המצוקות שלו על מנת להקל את כובד המשא שעליו. מניעת האובדנות היא הבונוס, לא היעד.
בנוסף, ניתן לומר עוד דבר חשוב: פרופסור ישראל אורבך המנוח טען שכאשר אדם מצוי בכאב, בתחושה כי הכול סוגר עליו, לא יועיל לנסות ולהראות לו עד כמה החיים יפים ועד כמה הוא 'פראייר' בכך שהוא בוחר לסיים אותם. אורבך טוען כי כל דיבור מסוג זה ייתקל בקיר שקוף, הנער הרוצה להתאבד יודע זאת, ובכל זאת הוא קץ בחייו. פרופסור אורבך הציע בדיוק את הכיוון ההפוך: לא לנסות להראות את הצד האופטימי, אלא לבקש בכנות לפגוש את הצד הפסימי, לבקש מהנער לחוות יחד עימו את רגעי הכאב והתסכול.
רק לאחר שנצמדים אל תחושת הכאב ניתן גם לחשוב מה בכל זאת ניתן לעשות על מנת לשפר את מצבו.
האם אין חשש כי צורת חשיבה זו דווקא תגדיל את החשיבה האובדנית? פרופסור אורבך התנגד לטענה זו. לדעתו, התמונה בדיוק הפוכה: אופטימיות ורודה אינה מרפאת. להפך, היא מדכאת, היא גורמת לאדם האומלל רק לחוש יותר אומלל לנוכח מצבו העגום בהשוואה לחברו. דווקא היכולת לחוות עימו את הכאב, לכאוב ולבכות איתו, היא זו העשויה לעזור לנער לקום מתוך הכאב, להאמין אט אט בטוב שבחיים.
אנו, אנשי החינוך, הטיפול, או 'סתם' הורים במשרה מלאה – צריכים לפתח בקרבנו את הנקודה הזו כל הזמן, להיות בהקשבה פנימית.
אלה נשמעות מילים נדושות, אין אדם שלא רוצה להיות 'קשוב' ו'מכיל', אבל נדמה שאין מנוס מלגעת גם בקלישאה. הדרך היחידה לגעת בכאב היא לשבת לידו ולהאזין לו. יש צורך רב, הכרח ממשי, להיות בשיח קשוב לנער שנמצא במצוקה.
יש צורך להרחיב בנקודה זו, ולתאר את שיטתם של החולקים על פרופסור אורבך, אך לעת עתה, כנקודה ראשונית להתמודדות עם הנער המטפס על הגג, מוטב לחשוב כמו שהציע פרופסור אורבך, לחשוב מתוך הכאב.
עלינו לשבת בקצה הגג עם הנער, בלי לנסות להוריד אותו בכוח, להאזין בשקט לחור השחור שבליבו.
