בשוֹרת שכול היא בשורה על קץ שאין עוד חיים אחריו. השכול מביא איתו קושי עצום, יגון עמוק וכאב בלתי ניתן לתיאור. נדמה לאָבֵל השרוי בצערו כי יחד עם קרובו שהלך לעולמו, עצר העולם כולו מלכת.
ולמרות הכאב, רבים מהאנשים שחוו אובדן של אדם קרוב מצליחים בהדרגה לחזור לחיים. בתהליך הטבעי של האבל מסוגל האדם להתגבר אט אט על כאבו, ולחזור לחיים בהדרגה – בזהירות, בסבלנות, עם הרבה הקשבה פנימית. ככל שתהליך האבל מתקדם, מסתגל האדם למצבו החדש וחוזר לתפקוד ללא צורך בעזרה מקצועית חיצונית.
יחד עם זאת, הסביבה יכולה לתמוך בתהליך האבל ולסייע לאדם לעבור אותו בצורה טובה. ננסה להבין על קצה המזלג מהו תהליך האבל, ומה ביכולתנו, כסביבה תומכת, לתרום לאדם האבל.
בעבר עסקה הפסיכולוגיה של האבל בעיקר בשלביו השונים, כפי שנוסחו על ידי הפסיכיאטרית השוויצרית אליזבת קובלר-רוס. קובלר-רוס דיברה על שלבים ליניאריים שאדם עובר בהתמודדות עם האבל: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון, קבלה והשלמה. לא כל אחד יעבור את כל השלבים הללו באופן מובחן כל כך, וגם לא אצל כל אחד יבואו כל השלבים לידי ביטוי מלא. יש מי שטבעו נוטה להכחיש ויש מי שטבעו יותר לכעוס ויש מי שימהר להשלים עם המוות, אף שלמפרע יתברר שזה חלק משלב ההכחשה. חשוב להכיר כי תהליך האבל מורכב מכל הרבדים הללו, ותפקידי הסביבה משתנים בהתאם לשלב בו נמצא האבל.
למשל, כשהאבל מצוי בשלב ההכחשה עלינו להיות שם לצידו, להקשיב, להכיל, ואין זה מתפקידנו להיות בוחן המציאות שלו. הוא זקוק לחוות שלב זה, ובהדרגה יגיע להכרה במציאות בכוחות עצמו. תפקידנו לתמוך באבל ולהעניק לו את הזמן לעבור את השלב בתהליך. כשהמתאבל חווה כעס בהקשר לאובדן, הסביבה עלולה לספוג את זעמו המופנה כלפי הקרובים. במקרה הזה תפקידנו להגיב ברכות, בהכלה ובהבנה ככל הניתן, ולא לייצר תגובת נגד שעלולה להביא את האבל לתחושה של בדידות. מיקוח, דיכאון והשלמה הם תהליכים פנימיים נוספים, שעובר האבל בינו ובין עצמו, אך גם כאן – חשוב לוודא שיש לאבל אוזן קשבת המעניקה תיקוף לחוויותיו. במקרה הצורך, כאשר נראה כי ישנו קושי מהותי להתמודד, ניתן לשקול להעניק לאבל אוזן קשבת של בעל מקצוע בתחום בריאות הנפש.
בשנים האחרונות עברה הפסיכולוגיה להתייחסות שונה לתהליך האבל, בהתבסס על מודל שפיתח פרופ' שמשון רובין מאוניברסיטת חיפה. רובין מדבר על התמודדות עם אבל בתור "כביש דו-מסלולי" שהאבל נוסע בו תוך מעבר בין מסלולים מקבילים. שני המסלולים אינם שני שלבים, אלא הם נחווים בו זמנית. מסלול אחד הוא התפקוד והחזרה לחיים, והמסלול השני הוא העיסוק בנפטר ובכאב השכול. לפי המודל, האובדן יוצר אצל האבל בלבול בקשר לנפטר, שמצד אחד אבד ואיננו, והחיים ממשיכים בלעדיו, אך מצד שני הוא ממשיך לתפוס מקום מרכזי בחיי האבל. הניסיון להמשיך ולתפקד מחד, ומאידך לעסוק בעיבוד האובדן – יוצר קונפליקט.
על פי המודל הזה, מי שחווה אבל צריך ללמוד לעבור ממסלול למסלול מתוך גמישות ואורך רוח, מבלי לבטל אחד מהמסלולים או לדחוק אותו לצד. מצד אחד, לא לוותר על החיים ועל החזרה לתפקוד, לא לשקוע בכאב ובעיסוק בנפטר. ומצד שני, לא להדחיק את העיסוק בנפטר ולא להימנע בכוח מזיכרונות, מחשבות, או געגועים אליו במטרה לחזור לחיים ולתפקוד מלא. הקשר המופנם עם הנפטר והעיסוק בו הוא טבעי ובריא, ויש לתת לו מקום לצד החשיבות שבחזרה לתפקוד במסלול החיים.
מתן מקום שווה ערך לכל אחד מהמסלולים הללו יאפשר לשניהם להתקבע בנפש בצורה בריאה ואינטגרטיבית. תפקידנו כסביבה תומכת – בין אם כמשפחה ובין אם כחברים, מורים או מטפלים – הוא להיות עבור האבל "באשר הוא שם". עלינו לאתר, בהקשבה וברגישות, באיזה מסלול נוסע האבל בשעה זו, ולהעניק אישור ותוקף לחווייתו, גם אם היא מורכבת או מתחלפת תדיר. ככל שנהיה יותר בעמדת הקשבה, הכלה וקבלה, כך נוכל להעניק לאבל מרחב תמיכה שייטיב עמו. במידה שנראה כי על אף הזמן שחלף, האבל שרוי במצוקה נפשית עמוקה ללא הקלה, או ככל שנבחין בפגיעה משמעותית בתפקוד, מומלץ לשקול סיוע ותמיכה מאיש מקצוע.
לבסוף מילה על נחמה וכיצד להעניק אותה לאחרים.
נחמה מבוססת על שלושה עקרונות:
- נוכחות – רבים מהמתמודדים עם שכול ואבל מספרים שהם חוו את עצם נוכחותם של אנשים מסביבם כמקור נחמה גדול. פטירה של אדם קרוב גורמת לרוב לתחושת בדידות, והנוכחות מאפשרת הקלה מסוימת, תחושה ש"אני לא לבד". הנוכחות לא חייבת להיות פיזית וגם לא חייבת להיענות בתגובה מצד האבל. הודעה מתעניינת, הרמת טלפון (גם ללא מענה), קפיצה להביא סיר מרק או קופסת עוגיות – כל אלה משדרים לאבל שחושבים עליו, מבינים את מצוקתו, ושיש עוד חיים בחוץ שגם לאבל יש חלק בהם.
- הקשבה – עיקרון ההקשבה קורא לנו להיות קודם כל שומעים, ורק אחר כך משמיעים. ככל שנתעניין בכנות בצד השני (בהנחה שניכר שהוא מעוניין לדבר), ככל שנשאל שאלות פתוחות ונמשיך לגלות עניין גם ביחס לדברים שכבר אמר לנו – כך נעזור לאדם המתמודד 'להכניס' בהדרגה את רגשותיו למסגרת של מילים ולבנות לעצמו את סיפורו כחלק מעיבוד האבל.
- משמעות – מחקרים מלמדים שככל שאדם חווה את הכאב שלו כבעל משמעות, כך בטווח הארוך הוא מצליח להתמודד טוב יותר עם האובדן. המלחמה הנוכחית מעניקה לנו רבדים רבים של משמעות, ערך וייעוד. גילויי אור הגבורה של עם ישראל, גילויי האחדות והערבות ההדדית, הנחישות האיתנה מול האויבים המקיפים אותנו, העמידה מול אומות העולם המנסות להצר את צעדינו, האמונה שגם מאחורי הדברים הקשים עומדת ההשגחה, התקווה שנצא מחוזקים מהמשבר – כל אלה ועוד מעניקים תחושת משמעות, וככל שנאיר אותם יותר – בעדינות וברגישות – כך נעזור למי שמולנו למצוא פשר לכאבו, לחוש חלק ממעגל גדול שעוטף אותו, ולראות את סיפורו כפרק בעלילה גדולה. המשמעות שימצא האבל לאובדנו תהיה בעבורו מעיין שממנו יוכל לשאוב מזור ונוחם.
