במאי שנת 2000, עוד לפני האינתיפאדה השנייה, נאם מזכ"ל חיזבאללה, חסן נסראללה, נאום שזכה לפרסום רב. לפי התאוריה שהציג בנאומו, בעוד ישראל היא מעצמה צבאית חזקה, החברה הישראלית היא חברת שפע מפונקת שעייפה ממלחמות, וסף כוח העמידה של אזרחיה נמוך. לדבריו, אף על פי שצה"ל חזק, אזרחי ישראל, שרגישים לאובדן חיי אדם, אינם מוכנים עוד להילחם ולהקריב חיים כדי להגן על האינטרסים הלאומיים שלהם. נסראללה השווה את חוסנה של החברה בישראל לשברירי כמו קורי עכביש, מה שהקנה לנאום הזה גם את שמו הלא-רשמי.
כמעט רבע מאה אחרי הנאום הזה – האם לחברה הישראלית באמת אין חוסן? האם איבדנו את ערך הגבורה? גם אם היינו חלוקים חריפות על השאלה הזאת לפני שמחת תורה תשפ"ד, אחריה כבר ברור לכל מי שעיניים בראשו – הגבורה של עם ישראל כאן, במלוא עוזה. במאמר הזה ננסה לתת כלים מעשיים ותיאורטיים מבחינה פסיכולוגית לאופן שבו ניתן לחזק ולהביא לידי ביטוי את החוסן החברתי שלנו במישור הפרטי של כל אחד, כך שהוא לא יתגלה רק בעיתות משבר חריפות, אלא יהיה חלק מרכזי מהאופן שבו כל אחד מעצב את עולמו הפנימי, את עולמו המשפחתי ואת עולם סביבתו הקרובה.
נכון להיום, ועדיין רב הנסתר על הגלוי, הקהילה הפסיכולוגית בישראל מודאגת מנסיקה של אירועים קליניים באוכלוסייה שספגה ישירות את הפגיעה (יישובי העוטף), בפגיעת המשנה (מפוני העוטף והצפון) ובפגיעה השיורית (שאר הציבור בישראל שנחשף לזוועות הטבח ולאתגרי המלחמה). אירועים קליניים אלה יכולים לנוע על הציר שמתחיל במחשבות טורדניות, הפרעות אכילה ושינה, עובר דרך קשיים חברתיים והתקפי חרדה, ומסתיים בהתפרצות של דיכאונות, התנהגויות הרסניות, התקפים פסיכוטיים ודפוסים אובניים. אלה גבולות הגזרה של החזית הפסיכולוגית, ולהם בדיוק ננסה לתת מענה בשלושת המעגלים שהזכרנו: העצמי, המשפחתי והסביבתי.
האני – מקור הכוח
לפני הכול, חובה להבין נקודה אחת שהכול נע סביבה: לפני שאנחנו הורים, אחים, עובדים, בנים וכו', אנחנו קודם כול בני אדם, וגם אנחנו נתונים בסיכון. ולכן, לפי העיקרון של "חייך קודמים", חשוב לזכור שכדי שנוכל להוות מקור של כוח לסביבתנו, עלינו למצוא מקורות לשאוב מהם כוח בעצמנו. אם כך, איך אנשים יכולים לדאוג לבריאות הנפשית של עצמם לאור המאורעות? אנחנו מציעים שלוש אסטרטגיות.
הראשונה – כל אדם יודע יותר טוב מכל אחד אחר מה עושה לו טוב: ספורט, אוכל, סרט טוב, חופשה וכו'. בשגרה אנחנו רגילים – ואפילו מעודדים – לשים בצד את הדברים הללו לטובת התפקוד היומיומי, אבל בעיתות משבר הדברים הללו הופכים ממותרות להכרח נצרך. לא מובן מאליו עד כמה שזה יישמע, אבל בזמן מלחמה חובה עלינו לתת יותר מקום בנפש להבנה שעלינו להתענג יותר מבעבר. כל דקה של עונג אישי מהסוג שמשמח את ההורה מכניסה ללופ המשפחתי עוד פיסה של רוגע ושפיות, שבהם אפשר להשתמש כאבני בניין של החוסן המשפחתי בהמשך.
השיטה השנייה – זה הזמן ללמוד להחמיא לעצמנו. בעיתות שגרה אנחנו לא ממש מקנים חשיבות לטפיחה לעצמנו על השכם או להגדלת האגו לעצמנו, אבל בעיתות משבר ומלחמה, הדבר הופך להכרח המציאות ממש. נכון שגאווה היא דבר מאוס, אבל היכולת של האדם להחמיא לעצמו בעיתות קשות יוצרת אפקט של ביצור עצמי: אני מקבל כוח מההבנה שאני פועל טוב. זה אוסף את העצמי ומשחק תפקיד חשוב ביותר בריפוי ומניעה של התפתחות תסמינים פוסט-טראומטיים.
האמצעי האחרון הוא היכולת להגדיר את ה-70% בתור ה-100% החדש. התפיסה שלנו את התפקוד שלנו משחקת תפקיד קריטי בכוחות הנפש שלנו. הפסיכואנליטיקאי ורופא הילדים הבריטי ד.ו. ויניקוט נחשב לאחד מגדולי החוקרים של הנפש בעת מלחמה, לאחר שהיה צמוד לחברה האזרחית בבריטניה של מלחמת העולם השנייה.
במאמר שפרסם בשעתו תחת השם "חומות ברלין", כתב ויניקוט כי ״במצב של בריאות נפשית קיימת גמישות בארגון מנגנוני ההגנה, ואילו במצב של חולי, המנגנונים נוקשים יחסית". לדבריו, במצב של בריאות נפשית מתגלה, לדוגמה, חוש הומור, המתבטא ביכולת לשחק ומעניק מרחב מחיה. ואולם, לדבריו, "מצבים חיצוניים של חירום וסכנה מייצרים מצוקה, אך מנגד עשויים למסך ולשכך סבל שנובע מתוך הנפש".
החזקה בראש שאנחנו צריכים לאגור כוחות, שהנפש שלנו יכולה למצוא נוחם מסוים בהיעדר השגרה המתמשך, ושלפעמים גם 70 זה 100, זה בדיוק מה שאנחנו צריכים כדי להיות מסוגלים להמשיך בשגרת החיים תחת מצב החירום הזה באופן שבונה חוסן. אז כן, הבית פחות מסודר, אנחנו לא תמיד קשובים לילדים כפי שהיינו רוצים להיות, אנחנו לא מצליחים להסתיר את פחדינו ותסכולינו מהמצב כפי שהיינו רוצים, והזוגיות שלנו מרגישה את המחיר של כל זה – אבל זה בסדר, אנחנו יכולים וצריכים לקחת רגע להחמיא לעצמנו על הניסיון והעמידה בכל האתגרים עד כה, ולזכור שיש זמנים שבהם 70 הוא ה-100 החדש.
לסיכום: הגדלה של נקודות העונג שלנו, פרגון לעצמנו במחמאות, והבנה שהשלמות החדשה היא דווקא החוסר – כל אלה יוכלו להעניק לנו חוסן שאותו נוכל להעביר הלאה למשפחתנו.
המשפחה – לא מבוגרים מוקטנים
ויניקוט שהזכרנו לעיל טוען שככל שילד צעיר יותר, כך גדלה החשיבות של קשרים אנושיים בחיים שלו ובהתפתחות התקינה של נפשו. לשיטתו, תינוק חייב לחוות את נוכחותם של הוריו (בכלל זאת – באמצעות הנקה) מרגע יציאתו לאוויר העולם. עד כדי כך הוא טוען שחשיבות ההורים – ובדגש מובהק חשיבותה של האם – בחייו של התינוק קריטית להתפתחותו התקינה, שלדבריו "אין כזה דבר רק תינוק. יש אם ותינוק". לראיה, מראה של עגלה ללא הורה שדוחף אותה פשוט אינו קיים. הישות הזאת של תינוק ש'מסתדר' ללא אימו פשוט אינה יכולה לבוא לידי ביטוי – אפילו בחברה המודרנית שבה אנו חיים.
ילדים – ככל שהם יותר צעירים – חייבים לראות מולם פנים אנושיות. הדבר אף מוכח מחקרית-פיזיולוגית: יש במוח אזור המכונה FFA והוא זה שאחראי על זיהוי פנים אנושיות. מחקרים מאוחרים יותר שחיבר שותפו של ויניקוט, ג'ון בולבי, גילו שילד שלא יקבל את המגע האנושי הנדרש מהדמויות ההוריות בילדותו עלול לפתח הפרעות נפשיות כאלה ואחרות, עד כדי פיתוח פיגור במקרים קיצוניים.
ננסה להוריד זאת לקרקע המציאות הנוכחית: הילדים שלנו צריכים אותנו נוכחים עבורם. ככל שהם יותר צעירים, הצורך שלהם בנוכחות שלנו הופך יותר אקוטי, לא רק ברמת הכמות כי אם גם באיכות. ילד שחווה מהוריו תחושה עיקרית של תסכול – ביחס לממשלה, לערבים או לאזרחים – יישאר ללא כלים להתמודד במקרה שהוא חווה אובדן.
הנה צעדים נוספים שנוכל ליישם על משפחתנו כדי לתרגם את החוסר והמשבר לכדי תחושה של חוסן ומסוגלות לטווח הבינוני והארוך.
יש להחזיר לילד כמה שיותר את הקשר עם הבית שאיבד – באמצעות חפצים, מפגש עם אנשים מהשכונה, שמירה על ארוחות מלון שדומות ככל הניתן לארוחות שניתנו לו בבית. צילומים, שיחות ודיבורים – כל דבר שיחבר את הילד לסביבתו הפיזית הקודמת ישמור על קו תפר תקין ויצמצם התפתחות של פיצולים מכאיבים.
גם אם אביו של הילד במילואים, אפשר לקנות מתנות קטנות ולתת אותן לילד 'בשמו', אפשר אפילו לתת לילד את המתנה בשם צה"ל ולהגיד לו שצה"ל מאוד גאה בו על איך שהוא מתמודד יפה עם המצב ועוזר לאבא שלו להיות חזק בחזית.
כדי להתמודד עם המכה לאמון בחיים, ננקוט בגישה של חיזוק הקשר עם אירועים שחוגגים את החיים: זה בדיוק הזמן לנסוע לכל ברית, אירוסין, יום הולדת וכל אירוע משפחתי – זניח ככל שהיינו תופסים אותו בעבר. זה הזמן לחגוג ימי הולדת בגדול, לציין אירועים משפחתיים בענק ככל שמתאפשר, לבקר קרובים שמזמן לא פגשנו – להראות לילד עד כמה מעגל החיים גדול מנקודת המוות.
לבסוף, כדי להתמודד עם אובדן הדמות אנחנו חייבים להחזיר את הדמויות לחייהם בכל דרך אפשרית. אם האבא יצא למילואים, נבקש מהאבא להקליט לילדים בכל לילה סיפור או ברכת לילה טוב אישית, בעדיפות לסיפורי הגבורה הרבים מההיסטוריה היהודית, על מנת לחבר בראש של הילד את אבא עם אותם גיבורים היסטוריים. לגבי מי שנשאר בבית ומרגיש שהוא שוקע בתסכול או בדיכאון – אם האסטרטגיות שמנינו למעלה לא מייצרות שינוי ממשי ומורגש, זה הזמן לפנות לטיפול מקצועי מידי. אין לנו את הפריבילגיה לשקוע בדיכאון, למען דור המחר שמתעצב כאן היום.
הסביבה הקרובה – סוד הנחושת
כאן בדיוק חשוב לדבר על הנחושת: נחושת היא מתכת נפוצה מאוד, בעלת מוליכות גבוהה ביותר של חום וחשמל. גם המשפחתיות היא כזאת: ויניקוט שהוזכר לעיל הוא גם זה שטען שהורים הם כמעט תמיד טובים כפי שהם. יותר מכך נחושת היא גם נחישות: אל תשלימו עם הייאוש, אל תכניסו הביתה את התסכול, קומו בכל בוקר ושירו לעצמכם, למשפחתכם ולסביבתכם הקרובה: "לא לא לא ינצחו אותי, לא מנצחים אותי כל כך מהר".
כשאנחנו נתמלא בנחישות להמשיך ולהילחם למען החיים ולמען הופעת הטוב כאן, הנחישות הזאת תחלחל לילדינו ומשם לחברה כולה, וזה יהיה בדיוק עוד ניצחון לרשימה הארוכה של הניצחונות שהנחיל העם היהודי לאויביו מאז נהיה לעם.
