עיקרון העונג של פרויד –

עיקרון העונג קובע שכל מה שמניע את האדם זה הרצון להרגיש טוב – ולהתרחק מסבל. אבל האם זה באמת הכל? ואולי מדובר במתכון לאסון נפשי?

עקרון העונג – במובנו הפסיכואנליטי – נוסח ופותח על ידי אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד. לשיטתו, כל אדם מונע תמיד מניסיון למקסם את התענוג שלו (גופני או נפשי כאחד) ולהתרחק ככל הניתן מסבל. הדבר נכון לכל עת, אבל בעת חופש, שבו הזמן פנוי, הגירויים רבים והיעדר המסגרות מרופף את השורות, הופך הדיון הזה לרלוונטי במיוחד, בכל הצרכים: החל משינה ואכילה, עבור דרך ניצול לקוי של הזמן וכלה בהתמכרויות לחומרים ולתכנים קשים. אנחנו רוצים הפעם לספק מבט יהודי על הסוגייה שבה אנו עוסקים בסדרת ההודעות הקודמות.

באופן שבו הוא מציג את ההתמסרות האנושית למענג, פרויד למעשה הפך חולשה אנושית לאידיאל. המחשבה שלפיה אם אני לא מתענג, חיי אינם שווים, היא מחשבה שנאחזת בקליפה החיצונית של החיים ומפספסת לחלוטין את הפרי. מהבחינה הזאת למשל יש לתורה אמירה רדיקלית. התורה אומרת שהעמדה הנפשית של "מזמור לתודה" היא עמדה הרבה יותר מהותית לאדם: בורא עולם לא חייב לי דבר. בתרבות בה אנו חיים, התפיסה שלפיה "לא מגיע לי כלום" נשמעת כמעט אכזרית, אבל כאן בדיוק נמצאת הנקודה שיכולה לסובב על צירו את הכאב והתסכול שמובילים להתנהגות התמכרותית.

 אם יש לי נקודת כאב, כנראה שיש כאן נקודת גילוי אור שצריכה לבוא לעולם. היא יכולה להיות מאוד קשה, קל לדבר, קשה לעשות. היא יכולה להיות בינונית או קלה. כך או כך או כך, הקדוש ברוך הוא לא חייב לי כלום. ויותר מכך, הקדוש ברוך הוא מקדם את עולמו לטוב, אז כנראה שגם הרע שאני פוגש עכשיו והיעדר העונג שאני פוגש עכשיו הם חלק ממשהו יותר גדול. מה הוא? לא יודע. אבל זאת עמדה פנימית שמהרגע שנאחזים בה – ומנחילים אותה הלאה – היא נותנת כוחות-על בכל מה שקשור להצמודדות עם יצרים בכלל, ועם היצר המיני בפרט. וכך, אותם נער ונערה שנפלו שוב במשהו שהם יודעים שלא עושה להם טוב, אמורים להגיד לעצמם: "זה נכון שנפלתי כי כואב לי, אבל רגע – מי בכלל אמר שלא אמור לכאוב לי?" אנחנו רואים מסביבנו אנשים רבים שחווים כאבים ואסונות קשים ומצליחים להגיד מזמור לתודה – לא כמיסוך קהה של הכאב אלא דווקא מתוך הכרה עמוקה בצמיחה שמגיעה אחריו.

בניגוד למאמרים קודמים, אין כאן בהכרח עצה פרקטית שאפשר ליישם בבת אחת ולראות תוצאות – יש כאן קריאה לשמור על המבט שהיהדות מבקשת מאיתנו לאמץ ביחס לקשיים שפוקדים אותנו. ומה שנכון כלפי צעירים וצעירות, נכון לחלוטין גם כלפי בוגרים.

חיים של מזמור לתודה – עד כמה שאנחנו רק מצליחים – הם תרופת המנע הטובה ביותר לבורות העצבות והחרדה שמובילים אותנו למחוזות ההתמכרות וההרגלים המזיקים.