תקופות של מתח ושהייה משותפת בבית עלולים להביא להחמרה בתופעה של מריבות בין אחים. האיסטינקט שלנו הוא מייד להתערב ולהרגיע ולתפוס צד, אבל האם זו הגישה הנכונה? הפסיכואנליטיקאי הבריטי וויניקוט מציע גישה מפתיעה ששווה לנסות
יתכן שזה החופש הארוך שהסתיים זה עתה, המצב במדינה, הנפש המתוחה אחרי חודשים של מלחמה – או כולם יחד, אבל הגיעו אלינו פניות רבות לעסוק בסוגיית ריבים בין ילדים השוהים ביחד בבית או חולקים את ספסל הלימודים.
בעת חופש, הילדים מוצאים את עצמם מחוץ למקום שבו הם מבלים את רוב זמנם: בית הספר. על אף שבית ההורים מהווה את הקרקע המרכזית שעליה צומחים ומתפתחים ילדים, לא ניתן להפריז בחשיבותם של מוסדות החינוך – וחשיבותם של צוותי החינוך והייעוץ – בכל הנוגע לעיצוב נפשם של ילדים ובני נוער (עוד סיבה למה שיבוש הלימודים ועקירת תלמידים מביתם בעת לחימה חמורים כל כך).
תקופות של עומס רגשי – או לחלופין של היעדר בולט של עומס, כמו בעת חופש – עלולות להחמיר את פוטנציאל המריבה. אבל האם התערבות בצעקות או מתן סדרות חינוך הם תמיד הפיתרונות היעילים למיזעור או מיגור מריבות בין ילדים או אחים? אנחנו מבקשים לספק מבט רענן ופחות מוכר על נושא המריבות בין ילדים ולגשר בין תפקיד המורים לתפקיד ההורים.
מריבות של ילדים הן באמת דבר לא נעים והיחס שלנו ההורים עלול להכריע בשאלה עד כמה המריבות הללו יכתיבו את האווירה הכללית בכיתה או בבית ועד כמה לא. מריבות ילדים קיימות משחר ההיסטוריה, לא סתם קין והבל מופיעים על הבמה רגע קט אחרי בריאת העולם. אבל האם מריבות הן תמיד דבר רע, וכיצד עלינו לתפוס אותן?
אז נכון – ישנן מריבות בין אחים שיכולות להתפתח לאלימות איומה ולשנאה המרגישה יוקדת. יחסים כאלה יכולים במקרים חריפים התחיל בגיל הילדות ולהימשך עד סוף החיים. ואולם, רופא הילדים והפסיכואנליטיקאי הבריטי ד.ו ויניקוט מציע מבט לא-שגרתי על מריבות ילדים בכלל ואחים בפרט.
לשיטתו של ויניקוט, מריבות ילדים בבית הן הדרך ללמוד לשנוא באופן בריא. שנאה היא לא ההיפך של אהבה. אדישות היא ההיפך של שנאה ואהבה גם יחד. אני עובר מול אדם מסוים ברחוב. אני יכול להיות אדיש אליו לגמרי, אבל אני גם יכול לרצות לעזור לו, שיהיה לי רגש של חיבה או אהבה כלפיו, לא משנה למה. אבל באותה מידה שאני יכול להרגיש רגש חיובי כלפיו, אני גם יכול להרגיש כלפיו עויינות ואיבה.
כך הדבר אצל אחים: רגש הקשר ואהבה מוטבע בהם מעצם היותם אחים, אבל האהבה הזאת יכולה לא פעם להפוך לשנאה. המריבה היא ההזדמנות של האחים להתמודד עם רגשות האיבה שלהם אחד לשני ולמתן ולווסת אותם כך שאותה איבה תיהפך לרכיב בריא והכרחי בעוצמת הרגש שקיימת ביניהם. מה שנקרא: "ללמוד לריב יפה". ואת זה אפשר ללמוד בבית יותר מבכל מקום אחר.
ויניקוט מציב שני קצוות: בקצה הראשון מריבות בין אחים שייכות לקצה הדורסני: מאבק לשם המאבק, עד כדי מחיקת או פגיעה אנושה של צד אחד בצד השני. ואולם בקצה האלטרנטיבי הוא מציב מציאות שבה אין מריבות בכלל.
לדבריו, מציאות כזאת עלולה להתברר כבעייתית*, שכן היא מעידה על שני דברים: הילדים מפחדים מכם, ההורים, כי הם יודעים שריב ביניהם יגרור סנקציות קשות. כמו כן, זה מעיד על הפנמת מסר איום ונורא, שלפיו – בעומק – אסור להעיז לשנוא*. כי כשאתה שונא – סימן שמשהו רע מאוד עומד לקרות לך. אנחנו רואים גם במלחמה הנוכחית את תהליך הבירור שכולנו עוברים באשר ליחס הראוי לרוע הבלתי נתפס והזכות לשנוא אותו בכל נפשנו.
אם כך, אחרי שהבנו ששנאה היא רגש שניצב לצד אהבה, ולא מנגד לה, *הרי שפגיעה ביכולת השנאה תפגע קשות גם ביכולת האהבה*. ובזה אף אחד מאיתנו לא רוצה. אז בפעם הבא שאתם רואים את הילדים שלכם רבים, נסו להבין מאיזה מקום נובעת המריבה, וגם אם אתם מתערבים – עשו זאת *באופן שלא יחנוק את כוחות החיים שמבקשים לבוא לידי ביטוי*. כבר החזקה בראש של ההבנה הזאת תסייע מאוד במיתון – וניטרול – העתידי של התופעה.
