היא מדאיגה אותך כבר תקופה ארוכה, עוד לפני שירדה במשקל. משהו בפניה היה נראה לך 'לא תקין', משהו כבוי. העובדה שלא ידעת היכן לשים את האצבע בדיוק, מה בדיוק 'עובר עליה', לא אומרת כלום, את הרגשת שמשהו לא כשורה. היא מסתגרת כבר תקופה, ממעטת ליצור קשר עין בשיעור.
היא גם התחילה לרדת במשקל, ופה נדלקה לך נורה אדומה. היא ממשיכה להצטיין בלימודים, ועדיין נשארה הילדה האהודה והמקובלת. זה מבלבל, לא ברור לך מה קורה פה.
ניסית לדבר עם ההורים שלה. יש לך אחריות, ואת לא מתכוונת לתת לזה להימשך. אבל אימא שלה הרגיעה אותך שאין לך מה לחשוש, ש"זו תקופה כזו, וזה עובר, ובכלל אצלנו בבית התחלנו להקפיד לאכול בריא, כך שאין ממה לחשוש".
אבל את חוששת.
כי היא מרזה ומרזה ומרזה.
אבל היא גם מתעתעת, כי לצד הרזון היא יכולה בפתאומיות 'לרדת' על 2 חפיסות שוקולד.
בקיצור, לא ברור לך בכלל מה קורה פה.
וכשאת שואלת אותה 'מה נשמע' ו'איך הולך'? היא דווקא נשמעת שמחה וצוהלת, אולי אפילו יותר מבעבר.
וזה כבר ממש מבלבל.
רגע טוב לה והיא קורנת, וברגעים אחרים היא מתעטפת בתוך עצמה, היא והפנים שלא נראות כשורה והמשקל שדועך לו אט אט…
משהו בבטן שלך לא שקט, נדמה לך שהיא ממשיכה עם הקטע הזה של המשקל. גם החברות שלה מספרות לך איך בהפסקה היא כמעט לא מכניסה כלום לפה, וכמה היא משקיעה לאחרונה בספורט ובריצה לפנות ערב בטיילת.
ואת לא כל כך יודעת איך להתייחס למידע הזה, הרי ספורט ודיאטה הם דברים טובים מצד אחד, אבל מצד שני זה כבר ממש מוגזם כל מה שקורה פה.
האם כדאי לפנות ליועצת? לפסיכולוגית בית הספר? לרווחה? לשירותי הבריאות?
מתי סיפור סטנדרטי של דיאטה הופך להיות 'משהו מסוכן'? ומתי מדובר בתופעה שתחלוף עם הרוח?
הפרעות אכילה, ובתוכן אנורקסיה נרווזה (Anorexia nervosa), תוארו לראשונה בשנת 1689 על ידי ריצ'רד מורטון באנגליה. בעבר היא תוארה בשכיחות של 5% אצל בנות ו0.03% אצל בנים, אך נמצא כי תסמינים חלקיים של ההפרעה נפוצים הרבה יותר. על פי הספרות המחקרית, ב95% מהמקרים מופיעה התופעה בגיל ההתבגרות.
אנורקסיה מאופיינת בארבעה תסמינים עיקריים:
- פחד מוחשי ובעל עוצמה רבה להיות שמן/שמנה, גם כאשר משקל הגוף נמוך.
- הפרעות בדימוי הגוף: הפרעות בתפיסה של משקל הגוף וצורתו, עיסוק יתר בכך והכחשה של ההשפעה החמורה של תת תזונה על הבריאות.
- אל-וסת, אמנוריה, לפחות בשלושה מחזורים חודשיים עוקבים (אצל בנות בלבד).
- ירידה במשקל הגוף ביוזמה עצמית.
הזיהוי והאבחון אינם פשוטים בהפרעה זו, כיוון ששלושה מתוך ארבעת התסמינים אינם ניתנים לזיהוי חיצוני. הרי כיצד ניתן ללמוד על הפחד המוחשי מהשמנה, ועל תדמית הגוף? ומניין לנו שהפסיק המחזור? כל אלו שייכים לעולמה הפנימי של הנערה. ברצותה תגלה לנו זאת, וברצותה תסתיר. וזאת יש לדעת: הנערה תשאף ככל יכולתה להסתיר את שלושת התסמינים, לוודא כי איש אינו יודע מה עובר בראשה, מה היא חושבת ביחס למשקלה ומתי פסק המחזור. היא תעדיף להצמיד את הקלפים קרוב-קרוב לחזה, לשמור על הסוד הזה אצלה ולחלוק אותו רק עם מספר חברות מצומצם.
רק התסמין הרביעי, ירידה מסיבית במשקל, הוא תסמין הבולט לעין. זהו התסמין היחידי שניתן לצפייה חיצונית ללא קשר לעמדה הנפשית של הנערה. אך לצערנו, תסמין זה הופך לבולט בשלב מעט מאוחר.
כיצד ניתן לזהות באופן מוקדם את המחלה?
זוהי שאלה טובה וכבדה, כיוון שמהלך המחלה מגוון במידה רבה. חרף זאת, ניתן לזהות דפוס המתחיל עם מאמץ מתון של הנערה המתבגרת לרדת במשקל ולשנות דפוסי אכילה. לצד זאת, נצפים במקרים רבים עוררות יתר ומרץ רב להשקיע בדיאטה. אלו סימנים שיש בהם כדי לעורר ולהדליק נורה אדומה, גם אם הנערה מכחישה את רצונה לרזות ואת תפיסת הגוף שלה. אמנם, ייתכן שבחלק מהמקרים מדובר בנערה שלא תפתח אנורקסיה ורצונה לרזות יהיה בעל חיבור למציאות ולמשקלה, אך ככל שרואים דפוס חד ונוקשה של דיאטה ולצידו מרץ רב, זהו המקום לחשוד, גם אם מדובר בנערה שמשקלה עודף. ההידרדרות אל עבר האנורקסיה היא מהירה וחסרת שליטה, ומוטב לחשוד מעט יותר מהנצרך, מאשר להיות שאננים יתר על המידה.
אם כן, הזיהוי הוא חלקי, בשל ההסתרה ובצל התלות בדיווח (החסר) של הנערה. אך עם כל כמה שהזיהוי עשוי להיות חלקי ופגום – הניסיונות לזיהוי נותרו חשובים למדי.
הביטי שמאלה וימינה, הטי אוזן לשיח בין התלמידות. במקום שבו תשמעי שיח אובססיבי על רזון יש להשאיר ערנות מוגברת, אוזניים של ארנב.
נסי לשוחח עם התלמידות על הסכנה שברזון קיצוני, הסבירי להן עד כמה רזון מסכן חיים ועלול להוביל לסיומם, כפשוטו. התייעצי עם יועצת בית הספר או המדריכה המחוזית של שפ"י, נסי להפוך את ערנותך לכלי יוצר ומונע המנסה להקדים תרופה למכה.
הן יודו לך יום אחד.
