אנחנו מבקשים להציע עיקרון פסיכולוגי שבכוחו לסייע לכולנו להתמודד עם ההתאוששות מהזעזוע שעבר העם שלנו מאז שמחת תורה. ככל שאנחנו נהיה יותר חזקים ומשוכנעים בתפיסת עולמנו, כך נוכל יותר להיות שם עבור היקרים לנו שזקוקים לנו.
אנחנו מבקשים להתייחס לאופן הנכון להתמודד עם המוני הצעירים שחוזרים לבתיהם ולמסגרות החינוך שלהם אחרי חודשים ארוכים של היטלטלות וחוסר ודאות, ומציעים עיקרון פסיכולוגי שעוזר אמנם לצעירים, אבל בכוחו לסייע לכולנו להתמודד טוב יותר עם ההתאוששות מהזעזוע הקשה שעבר העם שלנו מאז שמחת תורה. אחרי הכל, ככל שאנחנו נהיה יותר חזקים ומשוכנעים בתפיסת עולמנו, כך נוכל יותר להיות שם עבור היקרים לנו שזקוקים לנו.
כשאנחנו מסתכלים על עץ ובוחנים אותו לפרטים, אנחנו רואים עלים שונים. אנחנו יכולים לקחת לדוגמה את אחד העלים הצעירים יותר ולשאול את עצמנו לגביו: בן כמה העלה הזה? מצד האמת, סביר שגילו של העלה הזה הוא מספר חודשים בלבד.
אבל יש לאמת הזאת עוד צד. העלה אולי בן חודשיים, אבל העץ? העלה הזה הוא חלק מעץ, והעץ הזה כאן כבר מאות שנים . ולמרות שעליו באים והולכים עם עונות השנה, הם חלק ממשהו גדול יותר, והמשהו הזה הוא כאן כדי להישאר.
אם אנחנו – ההורים ואנשי החינוך – נסתכל על מה שקרה לנו בשמחת תורה האחרון בתור עלה בודד, כל רוח קלה עלולה לנתק אותנו מהעץ 🌬. אם נתייחס לאירוע הזה כאירוע מבודד שאינו חלק משרשרת ארוכה יותר של אירועים, לא נדע לתת לו את פשרו האמיתי, נפספס את ההקשר הרחב שלו, ולא נמצא מהיכן לשאוב כוח לחזק את דור העתיד.
אחד המרכיבים העוצמתיים ביותר במזעור רכיבים מעודדי-טראומה הוא הרחבת המבט ומתן משמעות ופשר לאסון. כשילדינו יבינו שהאסון שפקד אותנו הוא עלה אחד בעץ הזית היהודי בן אלפי השנים, הם יוכלו להישאר עם הצער אבל לנכות החוצה הרבה מהחרדה.
הורים ומחנכים יכולים גם להפוך את זה לפעילות חנוכית: לתת לילדים להכין עלים מנייר ולכתוב על כל עלה סיפור גבורה מההיסטוריה העניפה של עם ישראל: מאברהם אבינו, דרך דוד ושלמה, מהחשמונאים דרך מסעות הצלב, ועד כמובן השואה ותקומת ישראל בארצו. עצם העיסוק בזה, וההסתכלות על העץ המפואר שייווצר מכך, יעזור לתלמידים להרגיש חירות גדולה יותר בחג החירות המתקרב, ולרוחות שמנשבות כאן לטלטל אותם קצת פחות.
